• מערכת צפונתון

שתיקת הקירות / דעה

עודכן ב: פבר 11


המוצלח מבאר שבע (צילום: מערכת צפונתון)



שיר סתמי על קיר בקרבת רחוב יפו היה הרגע בו מאסתי סופית בשירת הקירות (לא אצטט את השיר, כי העלבת יוצר ספציפי היא סרת טעם בעיניי). שבועות ספורים לאחר מכן העתקתי את מקום מגוריי אל הצפון הישן, שעד מהרה התברר כנקי מהתופעה, בקונטרסט מוחלט לאזורי מרכז העיר (ציר קינג ג׳ורג׳) ופלורנטין, המתהדרים בשירים ש״הודפסו״ בשבלונות על קירות. אם הראשונים שעשו זאת, סטייל אורן עילם, היו חתרניים ומגניבים, ויוזמתם המחדשת העלתה בי חיוך גדול, אלה שממשיכים את הטרנד בימינו כבר נדמים כשבלונה בעצמם.


בעוד שאין לי דעה בשלוף בנוגע לסוגיית הגראפיטי בכללותה כתרבות רחוב (קולית? ונדליסטית?), תת-סוגיית שירת הקירות חורקת בי כאשר אני נתקלת בביטויה, אולי דווקא בגלל חיבתי הגדולה לשירה. חידוש? כן, בהחלט. יצירתיות? Hell, yes! שבירת מוסכמות? ב-רור! אלא שעד מהרה האקט המרענן הפך למקרה אנדי וורהול.


לאחר שהאמריקאי המבריק הפגיז בפופארט מטלטל קונספטואלית, שציין אבן דרך בתרבות, באמנות ובמחשבה וחרץ מעין קו של ״לפני״ ו״אחרי״ (מבלי להיכנס בכלל לשאלה אם התחברנו לזרם מבחינה אסתטית), החלו לצוץ כראשנים לאחר הגשם פופארטיסטים שחלק גדול מהם חקיינים סוג ד׳, שאינם מחדשים דבר ובעיקר מעייפים את העין. עד היום גלריות בגורדון ובנווה צדק מעלות בי אינסטינקט הקאה מחוסר המעוף הנישא על אינרציית אמנות הפופ הפורצת-כל של וורהול והמאוסה של זנב ה-Wannabes שמשתרך אחריו.


להבדיל אלפי הבדלות, זהו המקום אליו הלכה, לטעמי, שירת הקירות. כי מעבר להמשך החקייני של אותו אקט חתרני, שכאמור כראשוני היה מחדש, אוונגארדי, ״וואו״ ונפלא, כעת גם איכות התכנים לרוב אינה מצדיקה את השחתת המבנה (הכי זקן שלי עד היום. אגב, דווקא בבאר שבע הופנתה תשומת לבי ל״שיר קיר״ מוצלח להפליא. ראו תמונה). והנה, דבר מבורך אחד ניתן בכל זאת לומר על נגררי שירת הקיר בני-זמננו: הם פסחו על הצפון הישן, שחזיתותיו נותרו משוללות יומרות מועתקות ובלתי-מתרוממות. אנא, אל תראו זאת כקריאת תיגר!

57 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
צרו קשר

© 2021 by Guy Finkelstein. Proudly created with Wix.com

הקרבת קורבן ל-Google: צפונתון תל אביב הצפון הישן חדשות עדכונים. האפי נאו?